הכפר אֻםּ אַל-חִירָאן הוא כפר בדואי בלתי-מוכר, 8 קילומטרים צפונית מזרחית לחוּרָה. בכפר מתגוררים כ-370 תושבים. בשנת 1952 נלקחו האדמות של שבט אַבּוּ אַלְקִיעָאן שישב בצפון מערב הנגב לשימוש הצבא, והתושבים נעקרו מן האזור. השבט הועבר ליער להב, עד לשנת 1956. אז, הוחלט לעקור אותו שוב כיוון שהשטח נדרש לשמש את המדינה. בשנת 1956 הועברו אנשי השבט למקומו של הכפר היום. שמו של הכפר נובע משם האזור, ואדי חִירָאן עובר ליד הכפר, והר חִירָאן נמצא בסמוך לו. באזור הכפר ישנן מערות רבות אותן כרו תושבי הכפר על מנת להתגורר בהן ולאחסן בהן ציוד.

שירותים ותשתיות
בשנת 2000, לאחר מאבק של שלוש שנים, קיבלו תושבי אֻםּ אַל-חִירָאן חיבור לנקודת מים במרחק של 8 קילומטרים מן הכפר, ומשכו את התשתיות על חשבונם. בשנת 2010 נותק הכפר ממים לגמרי לאחר שבשנת 2008, וב-2009 – הופחתו מכסות המים שלו. כיום, מביאים התושבים מים במיכליות מן העיירה חוּרָה, בעלות של 85  שקלים לקוב. לאחרונה, אישר בית המשפט העליון את בקשת התושבים להתחבר לצינור מים מרכזי ולהוביל מים באמצעותו אל הכפר, אך הצינור שעובר מרחק גדול, אינו עומד בלחצים, מתקלקל לעיתים תכופות ואין ביכולתו לספק מים באופן סדיר לכלל הצרכים של תושבי הכפר. הכפר אינו מחובר אל רשת החשמל הארצית, ותושביו משתמשים בפאנלים סולאריים שמחירם גבוה מאוד על מנת לקבל חשמל. בכפר אֻםּ אַל-חִירָאן אין שירותי חינוך ובריאות. על מנת לקבל שירותים אלה נדרשים התושבים להגיע לעיירה חוּרָה. לילדי הגן ובית הספר יש הסעה לחוּרָה מן הכביש הראשי.

איומים
כבר בשנת 2003 אישרה המועצה הארצית לתכנון ובנייה את הקמת היישוב היהודי חירן, במקומו של הכפר אֻםּ אַל-חִירָאן. בפועל, התכנית היא לעקור את אנשי הכפר בפעם השלישית. באותה שנה קיבל הכפר צווי פינוי וסילוק, כאשר בשנת 2004 החלו תושבי הכפר לקבל צווי הריסה על בתיהם. לאחר מאבק משפטי ארוך, בחודש מאי 2015, דחה בית המשפט העליון את הערעור שהגישו תושבי הכפר אֻםּ אַל–חִירָאן נגד פינוי הכפר. לפי ההחלטה, ניתן להעביר את התושבים בניגוד לרצונם לחוּרָה ולהרוס את בתי הכפר. בינתיים, קבוצה בשם “גרעין חירן” כבר ממתינה להקמתו של היישוב חירן. אנשיה מתגוררים במחנה יתיר וממתינים ל”עליה לקרקע” מאז 2010. בנובמבר 2013 החליטה הממשלה על התחלת הבנייה של היישוב היהודי חירן תוך 60 יום. בישוב צפויים להתגורר כ-12,000 תושבים. בחודש אוגוסט 2015 החלו העבודות להקמת היישוב חירן בסמוך לבתי הכפר אֻםּ אַל-חִירָאן. בשנת 2017 החלה המדינה לפעול להעברת תושבי הכפר אל העיירה חוּרָה. לאחר משא ומתן ארוך שנקטע והסכמים ששונו מעת לעת, החליטה המדינה ב-10 באפריל 2018 להעביר את אנשי הכפר עד ספטמבר 2018 לשכונה 12 בחוּרָה, שם יבנו בתחילה מגורים זמניים ולאחר מכן בתי קבע. לתושבי אֻםּ אַל-חִירָאן ישנן תביעות בעלות על קרקעותיהם המקוריות בצפון הנגב, מהן כאמור פונו בשנות ה-50.  במהלך שנת 2018-2019 הגיעו דיווחים שונים כי המעבר לחוּרָה מתעכב. על פי דיווח של קלמן ליבסקינד אשר פורסם בעיתון “מעריב” באפריל 2018 חתמו נציגי המדינה על שני הסכמים עם תושבי אֻםּ אַל-חִירָאן: הסכם מסגרת והסכם מפורט. בהסכמים אלו נכתב כי התושבים מתחייבים לפנות את בתיהם ולעבור לעיירה הבדואית חוּרָה והמדינה התחייבה להעניק לכל זוג ולכל אדם מעל גיל 24 מגרש ופיצוי כספי על מבנים שנאלצו להרוס. בנוסף, מי שהיה מוכן לעזוב את ביתו לעבור לדיור זמני באופן מהיר, היה אמור לקבל פיצוי נוסף של 50 אלף שקלים. ההסכם המפורט כלל גם סעיף שמבטיח הקצאה של 70 מגרשים להורים עבור ילדיהם שהיו קטינים בעת החתימה על ההסכם. בפברואר השנה, עתרו מספר תושבי הכפר לבג”ץ וטענו כי ההסכם להקצאת מגרשים לקטינים מהווה אפליה על רקע מגדרי היות והוא מעניק מגרשים חינם לקטינים ולא מעניק מגרשים כאלה גם לקטינות. בתשובתה לבג”ץ טענה פרקליטות המדינה כי חל “בלבול” וכי כל הליך החתימה על הסכם המסגרת הנוסף בין רשות הבדואים לתושבי הכפר מבוטל. לטענת הפרקליטות, ליאיר מעיין (ראש רשות הבדואים) אשר חתם על ההסכם אין כל סמכות בחוק לעסוק בחלוקת קרקעות.  בעקבות אירועים אלו נמצאים תושבי אֻםּ אַל-חִירָאן, שחלקם כבר הרסו את בתיהם בכפר והחלו לבנות את בתיהם החדשים בחוּרָה, במצב של אי-וודאות לגבי העתיד הנראה לעין היות ולפי תגובת הפרקליטות, מדינת ישראל איננה מתכוונת לקיים את ההסכמים עליה היא בעצמה חתמה. 

אירועי ינואר 2017
בשנת 2017, חלה הסלמה במדיניות הריסת הבתים האלימה של הרשויות, כאשר בבוקר ה-18 בינואר של אותה שנה, מאות שוטרים חמושים בתחמושת חיה נכנסו לכפר הבלתי-מוכר אֻםּ אַל-חִירָאן במטרה להרוס שישה מבנים.  תושב הכפר יעקּוּב אַבּוּ אַלְקִיעָאן אסף את חפציו מביתו מפני שלא רצה להיות עד להרס ביתו ונסע ברכבו מהמקום. במהלך נסיעתו, שוטרים שבקשו ממנו לעצור, ירו מספר פעמים לעבר רכבו ופצעו את יעקּוּב. לאחר שנורה ואיבד את שליטתו ברכב, התדרדר רכבו של יעקּוּב במורד הגבעה ודרס למוות שוטר והוא עצמו נותר בשטח ודימם למוות ללא כל טיפול של אנשי הרשויות הרבים שהיו בשטח. המחלקה לחקירת שוטרים והשב”כ פתחו בבדיקה של ממצאי אותו לילה ומח”ש המליצה בסוף דצמבר 2017 לסגור את תיק החקירה נגד השוטרים, היות והשב”כ לא מצא עדויות לפיגוע כפי שנטען על ידי המשטרה, השר לביטחון פנים גלעד ארדן, ומפכ”ל המשטרה רוני אלשייך, והעבירה את ממצאיה בסוף 2017 לפרקליט המדינה. באפריל 2018  סגר פרקליט המדינה שי ניצן את התיק בטענה ש”לא ניתן להכריע בשאלה אם מדובר בפיגוע” ומבלי לנקות מחשד את יעקּוּב אַבּוּ אַלְקִיעָאן. כתבה של “הארץ”  מגלה כי דו”ח סודי של קצין שב”כ אשר חקר את אירועי ינואר 2017 באֻםּ אַל-חִירָאן, סיכם כי המשטרה נכשלה בהתנהלותה. דו”ח הקצין, המבוסס על ראיות שנאספו בשטח, קבע כי יעקּוּב אַבּוּ אַלְקִיעָאן לא תקף בכוונה את השוטר, אלא איבד שליטה על מכוניתו עקב התנהגות בלתי הולמת של המשטרה. אף כי דו”ח זה נמסר למשרד המשפטים, פרקליט המדינה, שי ניצן, לא הזכיר אף אחד מממצאיו בהצהרתו האחרונה, בטענה כי הראיות אינן חד משמעיות. ראש המחלקה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים, אורי כרמל וסגנו לענייני פלילים, שלמה למברגר, התנגדו למסקנותיו של ניצן. יתרה מזאת, התברר כי לאחר שיעקּוּב אַבּוּ אַלְקִיעָאן נפצע על ידי המשטרה, הוא נותר ללא כל טיפול רפואי ואיבד דם רב, דבר שגרם למותו. רופאה משטרתית שהייתה במקום טענה בעדותה כי לא ראתה את גופתו הפצועה של יעקּוּב אַבּוּ אַלְקִיעָאן לפני מותו ולכן לא סיפקה לו כל טיפול רפואי – בניגוד לטענות אחרות שעלו מן השטח אשר גרסו כי הרופאה התעלמה בכוונה מהצורך שלו לקבל טיפול רפואי. עם זאת, היחידה לחקירות שוטרים של משרד המשפטים ופרקליטות המדינה לא הטילה ספק בעדותה, על אף העובדה כי יעקּוּב אַבּוּ אַלְקִיעָאן דימם למוות במשך כחצי שעה. יש לציין כי הקהילה באֻםּ אַל-חִירָאן ותומכיה טענו מלכתחילה כי אַבּוּ אַלְקִיעָאן חף מפשע, אך השר לביטחון פנים גלעד ארדן ומפקד המשטרה רוני אלשייך, האשימו אותו במעורבות בטרור זמן קצר לאחר הארוע ועוד בטרם החלה חקירה. גם לאחר שהיה ברור כי סופק להם מידע כוזב על האירועים שהתרחשו באותו היום, הם סרבו להתנצל או לקבל אחריות על הצהרותיהם הפזיזות והמסיתות.   האירועים של ינואר 2017 בכפר הבלתי-מוכר אֻםּ אַל-חִירָאן, הם דוגמא נחרצת לכך שמדיניות הריסות הבתים והמבנים בקרב האוכלוסיה הבדואית בנגב הינה אלימה וכי בכוחה של מדיניות זו לייצר רק ניכור ותסכול בקרב האזרחים הבדואים בנגב שזכויותיהם מופרות על בסיס יומיומי. רק פתרון אשר מתבסס על שיתוף הציבור ועל הכרה בשאיפותיו, רצונותיו ואורח חייו, יוביל לארגון המרחב באופן שמכבד ומאפשר חיים שוויוניים לכל המתגוררים בנגב, ערבים ויהודים כאחד.