שמי רֻקַיָּה , אני בת 27 ואני אם לחמשה ילדים. נשואה ומתגוררת באום אלחיראן מזה שמונה שנים.
הדבר שאני הכי אוהבת לצלם הוא את שקיעת השמש והטבע. אני אוהבת לצלם דברים שעוברים עלי כדי שיישארו כזיכרון וכדי שאוכל לראות אותם כל הזמן, ולא משנה אם הם היו עצובים או משמחים.
לא הייתי נוכחת באירוע הכי קשה שבו הרגו את יעקוב ז"ל, הלוואי שהייתי, הצטערתי שלא הייתי בכפר. אחר כך הלכתי למקום האירוע, ולא יכולתי לסבול מה שראיתי שם. היה קשה לראות זאת, אני תוהה איך היה לו כן הייתי בכפר באותו עת. עד היום אני לא מבינה איך ולמה הדבר קרה.
קשה מאוד לצלם את ההרס והחורבן והריסות הבתים, ובכל מקרה אם צילמנו או לא הדבר נשאר בזיכרון.
אני חולמת שחיינו יהיו יציבים, ושתהיה יציבות נפשית לילדים. היציבות היא הדבר הכי חשוב. הנפש צריכה להיות רגועה ויציבה. אנחנו רוצים לחיות בבית שנהיה בו רגועים. אני רוצה לתקן דברים בבית שלי מבלי לחשוב שהוא ייהרס.