קטע שכתב עופר דגן, רכז בפורום דו-קיום בנגב, בעקבות סיור שערך הפורום ביער מדינות גרמניה:
ביקרתי היום בפרויקט שנקרא "יער מדינות גרמניה". מדובר בשטח סמוך ליישוב להבים, שיוער על ידי קק"ל במימון של קהילות וארגונים מרחבי גרמניה, ומנציח את זיכרון השואה והקהילות היהודיות-גרמניות שנמחקו במהלכה. ברחבי היער פזורות אנדרטאות שמציינות אירוע, אדם או קהילה הקשורים בהיסטוריה היהודית גרמנית.
מפעל ההנצחה של יהדות גרמניה הוא מבורך וחשוב. הבעיה היחידה עם היער הזה, היא שהוא יושב, לגמרי לא במקרה, על אדמות של משפחות בדואיות, שחלקן עדיין גרות באזורים אחרים בנגב לאחר שהמדינה פינתה אותן מאדמותיהם המקוריות ב-1948. לא מדובר רק בפליטים של הנכבה, אלא באזרחי ישראל שזכויותיהם על הקרקע הופקעו בידי המדינה, ותביעות בעלות שלהם על הקרקע (מגובות במסמכים) הוגשו לבית המשפט. עכשיו הופכת אותה קרקע לאתר הנצחה לסבל היהודי.
העוול שנעשה כאן הוא כפול: קודם כל באופן מעשי היער מונע אפשרות להתיישבות מחודשת באדמות המקוריות, ושנית, באופן סמלי, הוא מוחק את זיכרון קיומם של הבדואים במרחב ונישולם מאדמתם, ומחליף אותו בזיכרון הסבל היהודי. כך הופך אקט חשוב ואנושי של זיכרון, לאקט ציני של השכחה, הדחקה ונישול.
בתמונה, אנדרטה שמנציחה את משפטי נירנברג מוקפת בעצים שניטעו על קרקע בדואית.