Logo Negev Coexistence Forum for Civil Equality
פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי
منتدى التعايش السلمي في النقب من أجل المساواة المدنية

מאמר דעה: אנשי אום אל חיראן חתמו על הסכם הפשרה בכפייה, לא בהסכמה // חיה נח

22.04.2018

בשבוע שעבר, תושבי הכפר הבלתי מוכר חתמו על הסכם עזיבה מרצון, לכאורה, כדי שהמדינה תוכל לישב על אדמתם יהודים. ועכשיו נשאלת השאלה, כיצד הסכם שמגיע אחרי חמש עשרה שנות התשה והתעמרות של המדינה, יכול באמת להיקרא "הסכם מרצון"?

 אום אל חיראן הוא אחד הכפרים היותר ציוריים שיש בנגב, ואנשיו רוצים מאוד להמשיך ולהתגורר בו, אף על פי שהם מודים ביושר שאין זו אדמתם, ושאדמתם המקורית נמצאת בסמוך לקיבוץ שובל. בשנות החמישים, אולצו בני אום אל חיראן על ידי השלטונות לעזוב את אדמתם ולהתיישב באזור שבו הם יושבים מאז ועד היום. מזה למעלה מששים שנה הם פועלים למען הכרה ממשלתית בכפר, אשר נבנה והתגבש בדרום הר חברון, סמוך לקו הירוק.

ואולם ערב יום השואה, לאחר מאבק ממושך להכרה, נאלצו אנשי אום אל חיראן לחתום על "הסדר פשרה" ובעצם להודות שכשלו במשימתם. הם חתמו על מסמך המאפשר לשלטונות את העברתם לעיירה חורה, ומאבקה של מדינת ישראל נגד אנשי אום אל חיראן הוכתר כהישג נוסף באחת המלחמות היותר "מוצלחות" של המדינה ל"הצלת קרקעות הנגב". משמעותו של ההסכם שנחתם היא שהמדינה מתעתדת לנשל קבוצת אזרחים בדואים מכפרה ומאדמותיה – תוך התעלמות מן העובדה שהם קבעו את מקומם באזור זה בהוראת השלטונות – כדי ליישב במקומם תושבים יהודים.

אנשי אום אל חיראן חיים בכפרם כ-64 שנים. לפני כחמש עשרה שנים החלו השלטונות להדביק בפתחי בתיהם צווי הריסה ולאיים על אנשי הכפר בהרס בתיהם. חלק מהבתים אכן נהרסו, אך אנשים בנו מחדש בתים צנועים וקטנים והמשיכו להתגורר במקום תוך חריקת שיניים, ללא חשמל, ללא מים זורמים וללא תשתיות כלשהן, כל זאת בניסיון להיאחז ולחיות במקום שבו נולדו ואותו הם אוהבים.

מסגד הכפר. צילום: עאישה אבו אלקיעאן, פרויקט יֻסַֿוִרֻנַה, 19.07.2017

במהלך השנים אלפי אנשים נטשו את האזור ועברו לגור בעיירה חורה אך המדינה לא הסתפקה בכך. מכל הקרקעות הזמינים באזור נדרשה המדינה דווקא לפיסת קרקע זו, ובחרה לסלק מעליה את משפחת אבו אל קיעאן כדי ליישב במקומה יהודים. לפי התקנון של חירן, הישוב שיחליף את אום אל חירן, הוא יאוכלס על ידי יהודים שיהיו ככל הנראה דתיים-אורתודוקסיים.

כדי "לשכנע" את אנשי אום אל חיראן לעזוב את כפרם נקטו השלטונות מספר צעדים. וכך, בינואר 2017, באשמורת הלילה האחרונה, הגיעו מאות אנשי משטרה וכוחות מיוחדים והחלו להתפרס בכפר ולירות. יעקוב אבו אל קיעאן, מאנשי הכפר, מורה ואב לילדים, נורה על ידי השוטרים ולמרות נוכחותם של אנשי רפואה ואמבולנסים במקום לא הותר לכוחות ההצלה להגיש לו עזרה והוא דימם למוות.

"הסכם" עם אוכלוסיה מותשת

נשים, ילדים וקשישים נחרדו מן הפלישה האלימה לכפרם ונותרו המומים מן ההרג ומן השימוש באש חיה שיכול היה לפגוע בכל אחד מהם. מאז רבים מבני הכפר ובמיוחד הילדים נתונים במצב של פוסט טראומה וסובלים מחרדות בלתי פוסקות. איש ממשרד הרווחה המקומי, האזורי והארצי לא בא מעולם לבדוק את מצבם או להושיט להם עזרה. במהלך החודשים שחלפו מאז, חזרו כוחות המשטרה אל הכפר שוב ושוב, הפחידו את התושבים והטרידו אותם ביום ובלילה כדי שאלו יחתמו על הסכם עם המדינה וייאותו לעבור אל העירה הנחשלת והענייה חורה.

עשרות שוטרים במהלך פשיטת המשטרה אשתקד. צילום: עאישה אבו אלקיעאן, פרויקט יֻסַֿוִרֻנַה, 18.01.2017.

בשבוע שעבר (11 באפריל) הגיע הרגע המכריע, לא זה שבו אנשי אום אל חיראן חתמו כביכול וולונטארית על ההסכם לעזוב את כפרם, אלא הרגע שבו הכריעו נציגי המדינה את אנשי ועד הכפר – הרגע שבו הם הטילו את כל כובד משקלם, על אנשים מותשים כלכלית ופיזית אחרי חמש עשרה שנות מאבק שבהן שילמו מחיר יקר, אם במותו של יעקוב, אם בבניה חוזרת ונשנית של בתיהם בגין ההריסות, אם בגין הוצאות משפטיות, ואם בשל ההתשה המנטאלית שעברו. בני אום אל חיראן נשאו בעול תוך תקווה שמאבק דמוקרטי בלתי אלים עשוי להביא לפתרון כלשהו שיותיר אותם במקומם או יכלול אותם כשכונה בישוב חירן העתיד לקום.

חשוב לציין שמזה שמונה שנים הישוב חירן ממוקם בלב יער יתיר. הוא מונה כשלושים משפחות (כשליש ממספר תושביו של אום אל חיראן) ותושביו, שיצאו מן המכינה של עלי בשטחים הכבושים, החליטו לייבא את המודלים של גזלת כבשת הרש מן השטחים אל הנגב. הרי אילו דובר ביישוב של יהודים, איש לא היה מעלה בדעתו לסלקם כדי להושיב על מקומם מתיישבים אחרים שחמדו אותו לעצמם.

תקנון האגודה השיתופית של היישוב חירן (באדיבות עדאלה).

מה תהיינה ההשלכות שיהיו למאבק הזה על הערבים הבדואים בנגב ועל אזרחי ישראל הפלסטינים? מה תהיינה ההשלכות של מקרה זה על התנהלות המדינה כלפי אזרחיה הערבים בכלל? האם בדעת המדינה להמשיך ולקיים משטר מפלה ולמסד את חלוקת הזכויות הבלתי שוויונית לאזרחיה? האם תוסיף להקנות זכויות מועטות לאוכלוסייה הערבית וזכויות יתר לאוכלוסיה היהודית? האם בדעתה להשליט משטר אפרטהייד בתוך ישראל?

ובאשר לערביי הנגב יש לומר שהאוכלוסיה הערבית בנגב מהווה כ-34% מכלל האוכלוסיה באזור. אם המדינה לא תנהג באזרחיה הערבים באופן שוויוני, כלומר אם היא תפלה אותם לרעה כפי שהיא נוהגת באזרחי אום אל חיראן, כנראה שהנגב יהפוך לאזור מלחמה.

המאמר פורסם במקור ב"שיחה מקומית".

הריסות בתים

04-10-18 - אַל-עַרָאגִיב, כפר בדואי ליד כביש 40. כל הכפר נהרס בפעם ה-134.

14-09-18 - סַעְוָה, כפר בדואי בלתי מוכר סמוך לחורה, בית אחד נהרס על ידי בעליו.

לכל ההריסות