Logo

Negev Coexistence Forum for Civil Equality
פורום דו-קיום בנגב לשוויון אזרחי
منتدى التعايش السلمي في النقب من أجل المساواة المدنية

ואז הגיע השר לענייני התיישבות צחי הנגבי | חיה נח – הארץ

08.01.2021

זה כחודשיים מקודמת טיוטה של החלטת ממשלה, המכריזה על הכרה בשלושה כפרים בדואיים. שלושת הכפרים העלומים, שאיש בתקשורת הישראלית אינו עסוק בהם, הם עבּדה שבהר הנגב, רחמה, הצמוד לירוחם, וחשם־זאנה, הסמוך למושב נבטים. לרוב השרים אין מושג היכן נמצאים הכפרים הללו ולמה מוצע פתאום להכיר בהם. הם גם לא ממש מראים עניין בכך.

אלה שלושה מתוך 35 כפרים שאינם מעניינים איש. כפרים בתחומי מדינת ישראל, הממתינים בסבלנות לצדק וחיים בשולי האזרחות, בלא תנאי חיים מינימליים. כ–100 אלף בני אדם חיים בכפרים הבלתי מוכרים, אם כי איש אינו יודע מה מספרם המדויק: מוסדות התכנון והבנייה לא טרחו למנותם, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (למ"ס) אינה משקפת אותם בסקריה. רבים מהם היו קיימים במקומם לפני קום המדינה, אבל למי אכפת.

למשל, הממשלה החליטה ב–2000 על הקמת יישוב בדואי באזור עבדה. באופן תמוה הוחלט לבחון הקמת יישוב בעבדה א', שהיא עבדה, או במה שהוגדר "עבדה ב'", שהוא בעצם כפר קטן סמוך לעבדה, המכונה סהל אל־בגאר (רמת ציפורים). בפועל, ממשלות ישראל ומוסדות התכנון מתלבטים זה שני עשורים באילו מהם להכיר. א' או ב'.

וכך חלפו ביעף שני עשורים, והבחינה נמשכת: עשרות ישיבות נערכו, החלטות אושרו ובוטלו, תוכניות שורטטו ונגנזו, והחלטה אין. תחילה אושרה תוכנית מסגרת להקמת יישוב ברמת ציפורים, ובוטלה. כעת עומדת על הפרק זה שנים ההצעה להכיר בעבדה ולמחוק מהמפה את רמת ציפורים, שבתכנונה הושקע מאמץ רב. למה למחוק? כי שני יישובים ערביים בהר הנגב זה הרבה יותר מדי למדינת היהודים. והתירוץ הרשמי? לכפר ערבי שבו 260 נפש אין "היתכנות תכנונית".

בתקופה זו של 20 שנה הוקמו בנגב יישובים יהודיים רבים; למשל, ברמת נגב, המונה בכל 13 יישוביה כ–7,000 נפש (כמספר תושבי ביר הדאג' המצוי בתחומה), וגם עשרות חוות בודדים. וגם היישוב חירן, שקם על חורבות אום אל־חיראן, שחלקו נהרס בפרץ אלימות מטורפת. אבל הכרה בכפרים ערביים? זה מסובך. אין להם לובי חזק, והם לא משביתים את הקואליציה, ולכן ניתן לדחות זאת בעוד עשור או שניים. ואולם הפעם הכוכבים הפוליטיים הסתדרו בשורה: השר עמיר פרץ הציע, בני גנץ הצטרף, במפתיע אפילו בנימין נתניהו תמך. אולי קשריו העלומים עם מנסור עבאס — הו, ידידות נפלאה — תרמו להחלטה. לכאורה נולד רוב והיה אפשר להכריע.

אלא שאז הציע שר ההתיישבות, צחי הנגבי, להכיר במקביל ב–46 יישובים בלתי חוקיים בשטחי הכיבוש. לשם "איזון" כמובן. כך הוצבו לפתע הכפרים העניים של הבדואים מול מאחזי נוער הגבעות בתחרות פוליטית מרתקת. המיתוג הפוליטי היה נפלא: זו "החלטת מרקם החיים של ההתיישבות הצעירה". אין מדובר חלילה במיסוד נוער הזוועות, בהכשרת עבריינות הבנייה הסיטונית שלהם ובפרס ישראל לאלימות. גם הגאוניות בעסקת הקח־תן הפוליטית השנונה בלטה כאן. הבה נאזן את ההסדרה: שלושה כפרים ובהם כ–1,700 יחידות דיור, כלומר: כ–6,000 בני אדם ואף יותר, המתקיימים זה 72 שנה בלא שירותים ותשתיות, בתמורה להכרה מזורזת ב–46 "מאחזים" קטנים, הגוזלים בכוח הזרוע אלפי דונם של קרקע פלסטינית.

ממש החלטה הגונה, מדודה ומאוזנת, צדק פואטי, שיש להביא בדחיפות בפני "קבינט הפיוס" שטרם כונס. אם נותנים קמצוץ צדק לאזרחים הפלסטינים בישראל, למה לא "נאזן" ונעניק ברוחב לב צדק והכרה גם למי שעושק קרקע פלסטינית בגבעות השומרון?

וכך צייץ הנגבי: "לכל המתיישבים זכות יסוד לתנאי חיים נורמליים". ודוק: לא סתם זכות, זכות יסוד. איך לעצור את הדמעות. ואכן, אם מספקים תשתיות לאזרחי ישראל ביישובים כמו חשם־זאנה, שהוקם הרבה לפני קום המדינה, למה לא נאשר "מאחזים", שהשתלטו על קרקעות בשטחים לפני חמש שנים, או לפני יומיים? אם בכפרים שיוכרו נסלול סוף סוף כביש גישה, אחרי 72 שנות מדינה, למה לא נבטיח במקביל תשתיות מלאות גם לשודדי הקרקעות הפלסטיניות?

וכך, בחסות הקריסה הפוליטית נולדה גרסת ממשלת הרוטציה למשל כבשת הרש: נקצה את כבשת הרש לעניים, ובמקביל נבטיח אספקה טרייה של כבשים גם לזאבים השמנים, להבטחת האיזון הפוליטי. נתן הנביא כתב תסריט לפרק חדש בסדרה "היהודים".

לפתע החרו החזיקו אחרי הנגבי עוד ועוד דוברי ימין. "חייבים לאזן", קבעו בנוסח אחיד, במעין נוסחת מידתיות רעננה של אויבי בג"ץ. האיזון הוא המוטציה המקומית שלנו, והיא מסוכנת ומתפשטת במפתיע ובמהירות. ואיזה איזון — מאזן אימה של ממש.

ל–100 אלף תושבי הנגב הגרים בכפרים שאינם מוכרים לא נותר אלא להתבונן בפליאה בדמות המוסרית של ישראל 2020. האם הכרה באזרחותם מחייבת הכרה מקבילה באדנות המתנחלים? האם זכויותיהם הדלות בכפרם מוכרחות לבוא על חשבון אחיהם ותמורת זכויותיהם בקרקעותיהם? אם כבר עושים צדק עמם, באיחור של 72 שנה, האם מוכרח הוא להיות "מאוזן" בעוול לאחיהם?
הבדואים אינם יודעים איך לעכל את הבשורה: האם מקומם כישראלים בעבדה מאושר "תמורת" הכיבוש האלים של הר חברון? האם יחגגו את ההכרה בכפרם בריקודי דבקה, בצל מחיקה של כפרים אחרים? ואיזה מין צדק זה של הדמוקרטיה היחידה? קשה להבין.
 
בתמונה: הכפר הלא מוכר אל־זרנוג, 2017. האם הכרה באזרחות של הבדואים מחייבת הכרה מקבילה באדנות המתנחלים? צילום: אליהו הרשקוביץ
 
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.9427890

Demolitions

19-04-21 - אַל-עַרָאגִיב, כפר בדואי בלתי-מוכר מערבית לכביש 40. כל הכפר נהרס בפעם ה-186

08-04-21 - אֻםּ בַּטִין, כפר מוכר הנמצא דרומית מזרחית לכביש 60. הריסת של גדר וחריש 50 דונם על ידי הרשויות

All Demolitions